אנטואן דה סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן
ואנחנו דווקא חשבנו שיש לנו. אז איך בכל זאת, שני אנשים, עם שורשים (מברלין ועד בגדד), משפחה (בלי עין הרע), מסורת (חצי צמים, חצי חצי צמים) ותרבות (מי אמר צליחת הכנרת?) מגיעים למצב הזה, כאן, בגלות? מספר תשובות אפשריות:
- אין לנו שורשים- אנחנו עלה נידף ברוח.
- דווקא בגלל השורשים העמוקים שלנו, אנחנו יכולים לתת לעצמנו להסחף ללא חשש של אבדן הזהות.
- השורשים שלנו הם לא שורשים צמחיים, של מקום – אלא שורשים אנושיים: של מהות ושל ערכים.
- השורשים שלנו הם אשליה שנוצרה בתוך התרבות בארץ – ותתמוסס במהירות בניכר.
בצל ההגות הפילוסופית, יצאנו לחפש שורשים בניו-יורק. אז נגיע עוד למוזיאון היהודי, לליאונרד כהן (שרק יהיה בריא), לבית הקברות היהודי בלב צ'יינה-טאון, למשרדים של NBC ולדיינר של סיינפלד (טוב זה ממש מול הבית), אבל את החיפוש התחלנו במקום הכי יהודי מחוץ למזרח התיכון, ואת פתיח זה אסיים במילותיו של הסאטמר הידוע אהוד בנאי: "ברוקלין בייבי בשמלה פרחונית – אני אגיע אליך כשתעצור לי מונית".
כמה מילים מהצד הנשי שאני מחובר אליו:
ברוקלין , היה אנחנו באים!
לתושבי מנהטן יש כינוי של גנאי לאנשים שגרים אי שם מחוץ לאי שלהם: B&T, שזה קיצור ל-bridges and tunnels , שזה מה שאנשי החוץ צריכים לעבור על מנת להגיע למקום ששווה לה
יות בו. אז אנחנו עשינו את הדרך ההפוכה - לקחנו רכבת לרחוב 14, ומשם לקחנו את רכבת ה-L לכיוון ברוקלין. היעד הוא שכונה שמפרסמת את עצמה כ"תחנה אחת אחרי מנהטן"- Williamsburg .
קצת רקע על השכונה. לפני כמה עשורים, חיו שם פועלים ממעמד בינוני שעבדו במפעלים רבים, אך כמו שכונות רבות במנהטן (סוהו, וייליג' וכו') גם פה בעקבות משבר כלכלי, מפעלים רבים נסגרו או שעברו למקומות יותר זולים.לכן נשארו חללים גדולים ,פנויים, שקסמו לאמנים בחיפוש אחר מקום מגורים זול וסטודיו לעבודה, וכך המקום הפך בשנות השמונים והתשעים לאחד המקומות המגניבים. פעם גם היתה בשכונה, קהילת יהודים חסידים גדולה ,שהיום רק חלק ממנה נשאר לשמור על הגחלת (70 אלף חסידי סאטמר מתוך 200 אלף בעול
ם). עוד עניין זה שכר הדירה ומחירי הנדל"ן – שניהם קפצו משמעותית מאז שוויליאמסבורג הפכה למקום שמגניב לגור בו, והיום זה מקום יחסית יקר למגורים.
האווירה שם מאוד שונה ממה שיש במנהטן, יותר מזכיר את תל אביב ובעיקר את רחוב שנקין, לפני התשתלטות המותגים. הרבה בתי קפה פתוחים לרחוב, חנויות יד שניה ובגדי מעצבים, כמו חנות בעלת פוטניאל מציאות לבגדי וינטיג' beacons closet. אחרי שיונתן נרגע מתצוגת האופנה של בנות המקום בלבוש ביזרי משהו, התיישבנו לנו בבית קפה, מעט נחמד, מעט יקר, לארוחת בוקר, מעט לא משהו (איך מצליחים להרוס וופל אמריקאי לא ברור לי, ועוד באמריקה!). לשכונה רחוב ראשי אחד וממנו יוצאים רחובות צדדים פחות מענינים אך גם שם ניתן למצוא חנויות מגניבות, כמו חנות בשם Junk שמוחבאת מאחורי כניסה צדדית לא מזמינה, אך במורד המדרגות נגלה לפנינו עולם שלם, עולם שנעצר לפני 40 שנה: מרתף גדול מלא עד התקרה בריהוט, בגדים , כלי בית, תקליטים וכל דבר שרק תחשבו עליו (אפילו תמונות אישיות של אנשים). כמובן שאני התמוגגתי, והאמת שגם בן זוגי היקר, אבל עצרנו את עצמנו ויצאנו ללא שלל.
המשכנו במסלול ובסוף השכונה מצאנו פארק גדול ומגודר שם ראינו שלא רק בישראל חגים (לייבור ד
יי, במקרה שלנו) משוייכים לניפנוף המנגל, גם פה היו להקות של אנשים, בעיקר רוקרים במכנסי עור מקושטים בניטים, מנפנפנים מעל מנגל, סליחה , גריל. אני חייבת לציין שבחיים שלי לא ראיתי כזה גודל של סטייק, פרה שלמה הייתה שם. זו בהחלט הייתה חוויה מכוננת.
עוד יום של שיטוט אכילה ו- window shopping - הגיע לקיצו....
מילה מ"סחבק":
לא התלהבתי מהשכונה הזאת. מאז שהגענו טוחנים לנו שכדאי ליסוע לשם, אבל תכלס? מקום קצת מעצבן. מה אפשר להגיד על מקום שבו לקנות יד שניה נהיה כל כך אופנתי, עד שיד שניה הפך להיות יותר יקר מחדש? לא שזה הפריע לי לפזול למודעות על חלונות הראווה של סוכני הנדל"ן. סתם ככה, כדי להתעניין.
והפעם וידוי: עם כל קשיי ההתאקלמות, צריך רק ביקור אחד ב"ת'יאתר דיסטריקט" בברודווי, בהצגה Wicked ליתר דיוק, כדי להבין לאיזה מקום הגענו. הסיפור, המוזיקה, השחקנים, התלבושות, התזמורת שמתחת לבמה... במילה אחת: ו-ו-א-ו-ו. אי אפשר להישאר אדישים, וזה שווה כל דולר שזה יעלה.
והפעם מסעדה: ביקרנו והתרשמנו ב- Seoul Garden, מסעדה קוריאנית ברחוב 32, לא רחוק מ"פן-סטיישן". בלב "קוריאה-טאון", אם תצליחו לא לפספס את הכניסה (נראה כמו בנין מגורים רגיל) ולעלות למסעדה שבקומה השניה, תהנו מאווירה אותנטית ומאוכל טעים- בעיקר המנות הראשונות. הבעיה היא, שכשהתפריט כל כך גדול, חייבות להיות גם מנות לא מוצלחות.
רק במנהטן #35: נשים שהולכות ברחוב עם כלב קטן בתוך עגלת תינוק. לראות ולא להאמין (בקרוב תמונות).
שנה טובה וגמר חתימה טובה!
נראה שלביקור שלכם מתאים יותר הטקסט של גיא מר הכופר "זה לא ברוקלין תירגע / מתעצבן בלי שום סיבה"... אבל זה לא ממש משנה. יש כאן כבר ריח של סתו ואיכשהו בין ראש השנה ליום כיפור נראה שעוד יש סיכוי לשיפור.
השבמחקאפילו יצא לי ביזבוז של חרוז.
נשיקות -