"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקולורבי" הכרזה על דיאטה משותפת
יורם גאון מתוך "קרובים קרובים"
אגדת עם לא ידועה: שתי אחיות בבוקר קריר, יצאו למסע אחר האביזר הנשגב. מסע למחוזות רחוקים, מקום שנמצא מעבר לגבעות, לגנים ולבניינים. איי שם בשטחים השייכים לזרים, בעלי מראה שונה, המדברים בשפה שונה, עם מנהגיהם השונים, ומאכליהם המעלים ניחוחות רחוקים. על מנת להגיע לארץ זרה זו הןהצטיידו במיטב הנעליים (להליכה נוחה) משקפיי שמש כדי לא להסתנוור מהשמש המשקרת, והחשוב מכול הן לקחו איתן ניירות ירוקים ליתר ביטחון. הבנות עלו על הרכבת ממש ממקום מגוריהן ויצאו בארץ המיסתורית והחדשה. בלב אמיץ הן החלו בהליכה לכיוון מרכז העיניינים, כי השמועות אמרו ששם תמצאנה את מבוקשן. בעודן פוסעות הן שמעו רוחות שנשאו על גביהן ליחשושים וקולות, נעטפו השתיים בחמימות הצלילים אך לא הבינו מהיכן הם מגיעים. ההליכה הייתה קצרה אך מרובה בעצירות לא מתוכננות, כיוון שאותם זרים בעלי עיניים מלוכסנות וגוון עור פורצלני, לא נתנו לשתי האחיות מנוחה, כשהם עומדים בחזיתות בנינים מזמינים במבטיהם, לבוא להכנס, פה הוא נמצא. הבנות עצרו ובדקו אך ללא הצלחה, הן המשיכו בדרכן, מתפתלות עם הרחובות הצרים, ממשיכות בשלהן למרות הקולות המלחששים....
”what do you wanttttttt……Gucciiiiii…Pradaaaaa….. Coch, Cochhhhhhh…”
בכל כוחן ניסו הבנות שלא להקשיב. הן נכנסו לכל מחילה ופינה שגילתה מאחוריה עולם חדש, מלא ועשיר בדומים אך לא תואמים. ערימות היו שם מכל הסוגים, בכל הצבעים ובכל המרקמים, גדולים וקטנים, קצרים וארוכים. ואז אחות אחת, ראתה בזווית העין, ניצוץ, אי שם בסוף המחילה. אמרו לה ששם יש את הטובים, שאולי הן תצטרכנה אף לבקש להזיז את הקירות ושם אולי... האחות התקרבה ושם בסוף היא ראתה את מבוקשה, כן, כן, הוא היה שם בשלל הדרו מצוחצח למשעי. אך הייתה בעיה, לימדו אותה שצריך להראות קשה להשגה, לכן היא החליטה להציע הצעה, אך האישה המלוכסנת ניפפה באפה והלכה. הבנות החליטו שאולי זה לא הוא, אולי יש עוד אחרים במקומות יותר חביבים. אז הן המשיכו בדרכן, עצרו בדרך לטעום קצת מעולם רחוק לאגור כוחות. כשהשתיים סיימו לאכול יצאו חזרה לשדות ושוב שמעו את הקולות
”what do you wanttttttt……Gucciiiiii…Pradaaaaa….. Coch, Cochhhhhhh…rolexxxxxxx”
הפעם הגדולה מבין השתיים אמרה " אולי נלך לקולות אולי שם נמצא הנשגב?" בחשש קל הן הלכו אחר הליחשושים, הובלו מאחד לשני, בפינות רחובות, הן הרגישו חלק ממבצע חשאי, נזהרות שלא לחשוף את הצלילים לרשויות. ולפתע, אחרון הקולות אמר לבנות
“Get in the van, harry, harry”
ושם בתוך המכונית ישבה לה אחת מהם, מלחשחשת את הניגון החוזר, מוקפת בדומים. תחת מנורה עמומה השתיים ישבו, אך ללא הצלחה, אותו הן לא מצאו. יצאו מהרכב השתיים לאור היום, מאוכזבות אך עדיין לא מוותרות. ושם כמה שבילים משמאל, בתוך מבוך מאולטר מצאה האחת את מבוקשה, הוא היה קצת חצוף ונועז, לא כזה שכל אחת תקח, אבל היא בליבה כבר ידעה, הוא בשבילה. אחרי החלפת מילים קצרה, הוציאה את הניירות הירוקים ויצאה עם חיוך על הפנים.
בליבן הבנות ידעו, ההוא שראו, בסוף המחילה, הוא גם היה.... לכן הן חזרו ורכשו.
בסוף אותו היום, בעודן חוזרות האחת עם האחד שלה, והשניה עם השניים שלה, הבינו הבנות מהייכן הגיעו הקולות... אלו היו השליחים שלה... ההיא שקוראת בכל מקום ובכל שעה.... העיר, היא שלחשה להן.... תקנו תקנו ועוד תקנו.
ואלו השניים
על הופעות רוק וכדומה, אני חושבת שכבר הרחבתי את הדיבור מספיק בפרסום הקודם, אך אני חייבת לשתף אתכם בחלק מסויים ובחוויה של ההופעה של לאונרד כהן. אחרי שהגענו באיחרו קליל, בעקבות גשם לא צפוי ורכבות שלא עצרו בתחנה, התישבנו במקומות שלנו באולם ספורט ענק בצורה בלתי תפיסה (Madison Square Garden) והקשבנו לאמן הצנוע הזה, כאילו הוא שר רק בשבילנו. אך ההפתעה הגדולה של אותו הערב באה דווקא מכיוון צידי. אותי באופן אישי, סחפו הקולות המדהימים של זמרות ליווי, שאין פה ספק בכלל, לאונרד כהן נותן להן את הבמה הראויה. פעם כשישבנו ברכב של אבא שלי, צפופים יחד חצי משפחה, הקשבנו למוזיקה ערבית, שממש לא עינינה אותי, אך דודה שלי אמרה לי משהו שנשאר איתי עד היום, היא אמרה: "תקשיבי לכלים, לקלות, לצלילים, אלו הן ממש הקולות של רוחות המדבר" וככה בדיוק הרגשתי בהופעה של כהן, הצלילים שבקעו מגרוניהן של המלוות היו משהו שעטף אותי, מכל כיוון, כמו רוח חמימה, אני אולי קצת אגזים ואומר חוויה רוחנית- אבל באותו הרגע הבנתי את אותם גברים במיתולוגיה היוונית שנשבו אחר קולות הנימפות.
קול קורא.... זהו קולכם, כן כן, אתם שם בצד השני של המסך, זהו קול שנשמע דרך מילים ואותיות בחלקו התחתון של המסך, קולם של המגיבים. זה תמיד כיף לראות את התגובות, במיוחד למי שכותב ובמקרה הזה זאת אני. תמשיכו תמשיכו ותמשיכו, זה מה שיש לי להגיד, כי אם יש משהו קשה בכל המעבר הזה, זו העובדה שחיינו כבר לא משולבים באותה הצורה בחייכם, ויש לנו פה את הצורך ליצור דרך תקשורת חדשה, אז תדעו שאת קולכם אנו שומעים, כקול תרועה רמה.
והקול האחרון שאני אכתוב עליו הוא קול כזה שלכולנו יש אותו, האחד יקרא לזה קול פנימי, השני יקרא לזה ה"אני הפנימי" ואולי תקראו לזה מצפון ( מלשון מצפן), זה לא משנה איך קוראים לזה, הוא שם. לפעמים אנחנו מקשיבים לקולות האלה יותר, לפעמים פחות, ולפעמים בכלל לא. לפעמים קשה לשמוע את הקולות האלה מתוך כל ההמולה שבראש או בלב. אני יכולה להגיד שהקול הזה הוא זה שהוביל אותי בהרבה מקרים בחיי, וכנראה שגם לפה. זה קול שלרוב מזדחל בלילה שחשוך, והכל שקט, ואז אפשר להקשיב קצת יותר טוב. פה הוא מגיע יותר, לפעמים הוא אומר: "למה עשיתם את זה?! בשביל מה?! היה כל כך טוב, היה מסודר, דירה נחמדה במרכז העולם (הא הא), משפחה, חברים, עבודה, מה יוצא לכם מזה, רק כאב לב על מה שהיה?! איפה הרווח?" ולפעמים הוא אומר בדיוק ההיפך. אני חושבת שזה קול שעולה לכל מי שנמצא פה לפחות בגילנו, אחרי כל מה שהגענו אליו,זה קשה להיות בניכר. מבחוץ זה ניראה מאוד זוהר ונוצץ, חוויה שלא תחזור, בסופו של דבר זה משהו בין שחור ללבן. יש רגעים שאתה אומר "בארץ בחיים לא הייתי.... ואיזה כייף,אני פה". ויש רגעים שאתה אומר "למה, למה, למה?" אז החלטנו להקשיב לקולות הגעגועים, למרות שאנחנו יודעים שעברה רק חצי שנה, ולי אין עוד עבודה אפילו להתגאות בה ( ושתחסה את ההוצאה). החלטנו שזה הזמן, גם אם יהיה קשה אחר כך, הקול אומר לבוא, אז נבוא.
נתראה בקרוב.
