"אדם לא תרבותי כמוהו כזברה ללא פסים"
פתגם אפריקאי
הזברה הזו יצא לשדה,בחיפוש אחר תרבות אחרת, דומה, בעיקר עשירה. הלא לשם זה התכנסנו? איכות חיים בעיר הגדולה.
יהודי, שחור וזמר רוק נכנסים למועדון הברבי.... לא זו לא התחלה של בדיחה גרועה, זה המופע המדהים שהיינו בו השבוע. טוב, היהודי השחור וזמר הרוק הם האחד והיחיד לני קרביץ והמקום הוא הגירסה המנהטנית של מועדון הברבי. כן כן, היינו מרחק יריקה (הוא ממש ירק עלינו) מהאמן הזה, יש לציין שמעריצים מושבעים מעולם לא היינו, אך מסתבר שאת רוב שירי המופע הכרנו מילה במילה, ואלה שלא, זרמו כמו ההדסון.
הכל התחיל ברצון עז שלי ללכת להופעה של מי אם לא?! קיילי מינוג, שהופיעה באותו היום, אך לאחר פרצוף חמוץ מכמה כיוונים ויתרתי על הרעיון, וישר הועלתה חלופה שהתקבלה בברכה. אז עשינו מזה יום, טוב לא יום ערב, טוב לא ערב ,משהו יותר בסיגנון, הכר את סניף הsubway סנביץ' הקרוב לאולם. אז אחרי שמילינו את הבטן בmeatball sandwich ,עמדנו בתור, כמו אמריקאים טובים (קטע שצריך להתרגל אליו פה, לכל דבר יש תור, אפילו אם יש לך כרטיס כניסה לאירוע, עדיין תעמוד בתור כדי להכנס למקום). האולם עצמו, לא סתם ציינתי את הברבי, דומה לו שתי טיפות מים, רק חסר את הבוטקה בכניסה.
המופע התחיל ברגל ימין עם נטייה לשמאל, מופע החימום (ששכחתי שיש בדרך כלל), היה של בחור סומלי ששר משהו רייגי נחמד על איזו בחורה שהיה מאוהב בה בשם פטימה. אלו היו 30 דקות נחמדות, אך אז נאלצנו יחד עם כל הקהל כמובן, לחכות לא פחות מ 40 דקות שהאדון יעלה על הבמה. הגב שלי לא הגיב לזה ממש יפה. אותות הגיל החלו לבצבץ מבעד למראה הנערי שלי, ולאחר קריאות מרובות ממני ומשאר החברה, הבחור עלה ונתן ה ו פ ע ה . הכל היה שם, American woman,I want to fly away,believe ,I belong to you ועוד רבים אחרים, אורות, סקסופונים, אפרואים, כובעים, ירידה לקהל ושני הדרנים. מי ידע שלרגע אחד אני אחזור להיות נערת רוק משקשקת בראשה, מקפצת וצורחת עד אובדן נשימה, בהחלט היה שווה רק כדי להזכיר לעצמי כמה אני אוהבת מוזיקה , בפרט רוק, בפרט גיטרות נוהמות בהופעה חיה.
לפחות במקרה הזה, אין ספק שחווית מופע רוק בארה"ב עדיפה ושונה בהרבה על החוויה הזהה בארץ. בתור מאוכזבי דאפש מוד ומרוצי סוזאן ווגה, לא יכולנו לבקש חוויה יותר נעימה של מופע רוק משובח (מינוס העמידה הממושכת בתורים). האוכלוסיה הייתה מורכבת מבאי כל העולם, וכן, היו שם חבורת ישראלים שעשו לנו כבוד, התפלחו לתור וגרמו למהומה מכיוון ה bouncer(שומר הראש בכניסה). הגילאים נעו בין שנות העשרים המוקדמות לשנות ה40 המאוחרות, איפה תראה כזה מיזוג של אנשים בהופעה בישראל, לא ממש ברור, אבל בהחלט היה כבוד למרחב האישי (חוץ מאיזו בלונדה צעירה שלא הפסיקה לנופף בידה מול פני), ללא ספק, עבור אדם כמותי שאינו מסוגל לסבול התחככויות עם זיעה והבל פה של האחר, זה היה שינוי מרענן, לראות הופעה ממש ממש מקרוב אבל עדיין לנשום בכייף ולהתנוענע עם המקצב.
אחרי שהתאוששנו מערב פרוע זה, פניתי אני לכיווני תרבות נוספים, בעיקר חוסר התעסוקה (תרתי משמע) הוביל אותי לחוות כמה חווית שבוודאי לא הייתי חווה בארצנו הקטנה ובטח לא בכל סיטואציה אחרת. זה התחיל בהרצאה עם היענות גבוהה ביותר, של אדם שחוץ מאיך שהוא ניראה לא ידעתי עליו כלום לפי המפגש בבית הישראלי בניו יורק, השר דן מרידור. כן, כן אני, נופר בן-חור גור (עם כל ארבעת השמות שלי) נסעתי בשתי רכבות מלווה בשתי חברות, להרצאה פוליטית. באופן מפתיע ביותר, החוויה כולה הייתה מהנה ומענינת. זה התחיל בבנין מאוד מכובד בעיצובו (זו המעצבת שבי מדברת) המשיך בנאום קצר מפי האיש, וכמה שאלות ותשובות מפי הקהל. נכון הייתם אומרים, מה לה ולפוליטיקה אך כפי שציינתי, יש לי הרבה זמן בידיים, בכל פעילות הכרוכה באוכל ובידור בחינם אין כסף, אני שם (אל תקחו אותי במילה).
המשכתי את שבוע התרבות הלא קונבנציונלית שלי בסיור מטעם אוני' ניו יורק NYU למחוזות רחוקים שכבר דברתי עליהם בפירסום הקודם, ווילימסבוג ברוקלין, סיור אחר חסידי סטמר, אנטרופולוגי משהו.היינו במקווה (מצחיק שכל 28 שנותי בישראל, לא הייתי במקווה, אפילו לא לפני החתונה,ודווקא כאן בניכר, מצאתי את עצמי באחד כזה. אל תדאגו לא ניכנסתי למים, אני עדיין טמאה) ובכל מיני מוסדות שמטרתם היא בעיקר לעזור לאנשים בתוך הקהילה. היה אפילו ביקור בבית רב.
הביקור התרבותי האחרון שאציין, להפעם הוא מהסוג שיכול לעזור לכל תייר ודייר בעיר ניו יורק. מסתבר, לפי חברתי ההריונית, שיש הצגות ברודאווי רבות שמציעות ביום ההופעה כרטיסים מוזלים בדרכים שונות, ישנן הגרלות כשעתיים וחצי לפני ההופעה, או כמות מוגבלת של כרטיסים שמוצעים בשעה הראשונה שהקופות נפתחות באותו היום. הכרטיסים לרוב עולים 26.5 דולר זה לשם הבנה בערך שליש ממחיר רגיל שתמצאו להצגה. זו שיטה שבעיקר טובה לתיירים המסוגלים להסתובב באמצע היום או למובטלים כמוני, אז כך עשינו, נסענו בשעה 5 לכיוון ה-theater district ושם הלכנו לכתוב את שמנו על פתק , להגרלה עבור 2 כרטיסים להצגה “rock of ages” הצגה עם עלילה קלילה, המלווה בשירי רוק קיטצ'יים משנות השמונים והתשעים (היה גם בון ג'ובי). בסופו של דבר זכינו, היה כנראה ערב חלש, כי כולם זכו. המקומות שקיבלנו היו די טובים, בקומה התחתונה בצד, אך לא ראינו חלק מהבמה, אז במהלך ההצגה עשינו נדידה לשורות אחוריות יותר אך במרכז, עם ראות מצויינת, היה ממש כיף. מומלץ ביותר. אני ממליצה לבדוק באתר של המופע לפני שהולכים להגרלה, על מנת לבדוק באלו ימים הן מקיימות, ואיזו שעה.
לאונרד כהן, נתראה בקרוב.....
זהו ידידי היקרים, אילו מעללינו בימים האחרונים....ושלא תטעו פה לרגע, יש פה סטודנט השוקד על לימודיו, זו בעיקר אני שמחפשת תעסוקה.......
